1 – משום שאלוהים עצמו ציווה לקדש אותה. שכן הוא אמר:    
“זכור את יום השבת, לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. אך ביום השביעי הוא שבת לה' אלוהיך; לא תעשה כל מלאכה, לא אתה, ולא בנך, ולא בתך, ולא עבדך, ולא אמתך, ולא בהמתך, ולא גרך אשר בשעריך. כי בששה ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וביום השביעי נח; על כן ברך ה' את יום השבת ויקדש אותו." שמות כ:ח–יא.  

2 – כי זהו האות בין אלוהים לעמו.
"וקדשו את שבתותיי, והן יהיו לאות ביני וביניכם, כדי שתדעו כי אני ה' אלוהיכם." יחזקאל 20:20.

3 – כי זהו זיכרון לבריאה.
"וַיְכַל אֱלֹהִים בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי אֶת הַמְּעָשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּנוַח בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מַעֲשֵׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה." בראשית 2:2.  

4 – כי אלוהים נח בו.      
"וַיְכַל אֱלֹהִים בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי אֶת הַמְּעָשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּנוַח בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מַעֲשֵׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה. ויברך אלוהים את יום השביעי, ויקדש אותו; כי בו נח מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים ועשה." בראשית ב', 2 ו-3.  

5 – כי אלוהים בירך וקידש את יום השבת.
“ויברך אלוהים את יום השביעי, ויקדש אותו; כי בו נח מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים ועשה.” בראשית ב', 3.

6 – כי זהו חלק מצדקת אלוהים.      
“מצוותיך הן צדק.” תהילים 119:172, חלק ראשון.
  
7 – כי זהו חלק בלתי נפרד מתורת אלוהים.  
“זכור את יום השבת, לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. אך ביום השביעי הוא שבת לה' אלוהיך; לא תעשה כל מלאכה, לא אתה, ולא בנך, ולא בתך, ולא עבדך, ולא אמתך, ולא בהמתך, ולא גרך אשר בשעריך. כי בששה ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וביום השביעי נח; על כן ברך ה' את יום השבת ויקדש אותו." שמות כ', 8–11.
  
8 – כי מי ששומר אותו הוא אשריו.      
"אשרי האיש העושה זאת, ובן האדם האוחז בה; השומר שלא לחלל את השבת, ומחזיק את ידו מלעשות כל רע." ישעיהו 56:2.  
9 – כי זהו יום הקדוש של ה'.
"אם תסיט את רגלך מהשבת, מלעשות את רצונך ביום קדשי, ותקרא לשבת תענוג, וליום הקדוש של ה' יום מכובד, ותכבד אותו בלא ללכת בדרכיך, ולא תבקש לעשות את רצונך, ולא תדבר את דבריך, אז תתענג על ה', ואני ארכיבך על גבהי הארץ, ואכלכלך בנחלת אביך יעקב; כי פי ה' אמר זאת." ישעיהו 58:13 ו-14.  

10 – כי תורת אלוהים היא נצחית.
"צדקתך היא צדקה נצחית, ותורתך היא אמת."     תהילים 119:142.    

11 – כי מי שעושה את צדקת אלוהים הוא צדיק, כשם שהוא צדיק.      
"בני, אל יטעה אתכם איש. מי שעושה צדק הוא צדיק, כשם שהוא צדיק." יוחנן א' 3:7.  

12 – כי בשל הפרת השבת, ציווה אלוהים להמית אדם שנתפס אוסף עצי הסקה באותו יום.
“ויהי כשבני ישראל במדבר, וימצאו איש אוסף עצי הסקה ביום השבת. ויביאו אותו אלה אשר מצאו אותו אוסף עצי הסקה אל משה ואל אהרון ואל כל העדה. וישמרו אותו, כי עוד לא הוכרע מה יעשו לו. ויאמר ה' אל משה: 'האיש ההוא יומת; כל העדה תסקול אותו מחוץ למחנה'. ותוציאנהו כל העדה מחוץ למחנה, וסקלו אותו, וימות, כאשר ציווה ה' את משה." במדבר 15:32–36.  

13 – כי בזכותם יש לנו חיים.
“אבל בית ישראל מרד בי במדבר, ולא הלך בחוקותיי, ודחה את משפטיי, אשר אם יקיימו אותם, יחיה האדם על פיהם; וחיללו את שבתותיי מאוד; ואמרתי שאשפוך עליהם את חמתי במדבר, כדי לכלותם.” יחזקאל כ:13.
  
14 – כי הוא אמת האלוהים.      
“תורתך היא אמת.” תהילים 119:142, חלק ראשון.  

15 – בשל חילול השבת, שפך אלוהים את חמתו על עם ישראל.
“אך גם הבנים מרדו בי, ולא הלכו בחוקותיי, ולא שמרו את משפטיי לעשותם, אשר אם יקיימו אותם, יחיה האדם על פיהם; הם חיללו את שבתותיי; לכן אמרתי שאשפוך עליהם את חמתי, כדי לממש עליהם את זעמי במדבר.”
"כי לא עשו את משפטי, ודחו את חוקותיי, וחיללו את שבתותיי, ועיניהם הלכו אחרי אלילי אבותיהם." יחזקאל 20:21 ו-24.  

16 – כי בהוראה שניתנה על ידי אלוהים, נאמר:  
"אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, ואל תעשו כל מלאכה; אלא קדשו את יום השבת, כפי שציוויתי את אבותיכם." פסוק 22.

17 – כי נמיה הזכיר לעם שבגלל חילול השבת, אלוהים כעס על אבותיהם.
"בימים ההם ראיתי ביהודה את אלה שדרכו בגתות בשבת והביאו אלומות שנשאו על גבי חמורים; וכן יין, ענבים ותאנים, וכל מיני משאות, שהביאו לירושלים ביום השבת; והוכחתי אותם ביום שבו מכרו מצרכים. כמו כן, התגוררו בירושלים תושבי צור שהביאו דגים וכל סחורה, ומכרו אותם בשבת לבני יהודה, בירושלים. וריבתי עם נכבדי יהודה, ואמרתי להם: 'מה הרעה הזאת שאתם עושים, מחללים את יום השבת? הלא כך עשו אבותיכם, והלא הביא אלוהינו את כל הרעה הזאת עלינו ועל העיר הזאת? ואתם עוד מוסיפים על חמת זעמו על ישראל, בחילול השבת. ויהי כן, שכבר עם רדת הצל על שערי ירושלים לפני השבת, ציוויתי לסגור את השערים; וציוויתי שלא יפתחו אותם עד לאחר השבת; והצבתי בשערים כמה מעבדיי, כדי שלא תיכנס שום מטען ביום השבת.” נ. 13: 15–19.  

18 – כי כותב האיגרת אל העברים מדבר עליו, ומדרבן אותנו להיכנס למנוחה זו, כדי שלא ניפול באותו דפוס של חוסר ציות.  
"לכן, נזהר פן, אולי, בהיות ההבטחה להיכנס למנוחתו נשארת ללא מימוש, ייראה כי מישהו מכם נשאר מאחור. כי גם לנו הוכרזה הבשורה, כמו להם, אך דבר ההכרזה לא הועיל להם, משום שלא היה מעורב באמונה אצל השומעים. כי אנו, המאמינים, נכנסנו למנוחה, כפי שאמר: 'כך נשבעתי בזעמי, כי לא יבואו למנוחתי'; אף על פי שמעשיהם הושלמו מאז יסוד העולם. כי במקום מסוים אמר כך על היום השביעי: 'וישבת אלוהים מכל מעשיו ביום השביעי'. ושוב במקום הזה: 'לא יבואו אל מנוחתי'. מאחר, אם כן, שנותר שאחרים יבואו אליה, ואלה שאליהם הוכרזה הבשורה הטובה תחילה לא נכנסו אליה בגלל אי-צייתנותם, הוא קובע שוב יום מסוים, 'היום', באומרו באמצעות דוד, זמן רב לאחר מכן, כפי שנאמר: 'היום, אם תשמעו את קולו, אל תקשו את לבבכם'. כי אילו נתן להם יהושע מנוחה, לא היה מדבר לאחר מכן על יום אחר.
לכן, נותרה עדיין מנוחה שבתית לעם האלוהים. כי מי שנכנס למנוחתו, הוא עצמו נח ממעשיו, כשם שאלוהים נח ממעשיו. לכן נשתדל להיכנס למנוחה ההיא, כדי שאף אחד לא ייפול לאותו דפוס של חוסר ציות." העברים 4:1–11.
  
19 – כי זה היה מנהגו של ישוע.      
"וכאשר הגיע לנצרת, שם גדל, נכנס ביום שבת, כנהוג אצלו, לבית הכנסת, וקם לקרוא." לוקס 4:16.
  
20 – כי גם לפאולוס, שליח הגויים, היה אותו מנהג.
"והם, ביצאם מפרגה, הגיעו לאנטיוכיה שבפיסידיה, ונכנסו לבית הכנסת ביום שבת, וישבו." מעשי השליחים 13:14.
"וכאשר יצאו היהודים מבית הכנסת, ביקשו הגויים שידברו אליהם את אותם הדברים בשבת הבאה." מעשי השליחים 13:42.

21 – כי זהו היום שהכנסייה הקדומה שמרה.  
"כי למשה, מימי קדם, יש בכל עיר מי שמטיף את דבריו, ובכל שבת הוא נקרא בבתי הכנסת. מעשי השליחים 15:21.  
"ופאולוס, כנהוג אצלו, הלך אליהם; ובמשך שלושה שבתות התווכח איתם על הכתובים." מעשי השליחים 17:2.
"ובכל שבת היה מתווכח בבית הכנסת, ומשכנע יהודים ויוונים." מעשי השליחים 18:4.
  
22 – כי מי שאינו שומר את השבת, גם אם הוא שומר את שאר המצוות, הופך לאשם בכולן.      
"כי כל מי ששומר את כל התורה, אך מועד בנקודה אחת, הופך לאשם בכולן." יעקב 2:10.    
                            
אולי פרסטס
מיסיונר
oliprest