על פי תורת האל, אין לספור את הזמן באופן הדומה לכרונולוגיה האנושית. התנ"ך הקדוש, שהוא כלל האמונה למאמינים, מלמד את הנדרש כדי שנלך בדרך הישר ונחיה בקדושה; הרי ללא קדושה איש לא יראה את אלוהים.
כשה' ברא את הגופים השמימיים, אמר: “יהיו מאורות ברקיע השמים, להבדיל בין היום ובין הלילה; והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. והיו למאורות ברקיע השמים, להאיר על הארץ. ויהי כן. ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים: את המאור הגדול לשלוט ביום, ואת המאור הקטן לשלוט בלילה; ויעש את הכוכבים. וישם אלוהים אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ, ולשלוט ביום ובלילה, ולעשות הפרדה בין האור לחושך. וירא אלוהים כי טוב" (בראשית 1:14-18).
גם כאשר ברא את היקום עם כל אשר בו, הוא סימן את פרקי הזמן באופן הבא: ויהי ערב ויהי בוקר, יום ראשון; ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני, עד יום השישי (בראשית 1).
הגדרות מקראיות לתקופות
ערב: פרק זמן שקודם לבוקר. בדרך כלל הוא נמשך 12 שעות ונקרא דמדומים, אחר הצהריים, חשכה וחשכת הלילה (משלי ז:ט). הוא נמשך משקיעת השמש של יום אחד ועד זריחת השמש בבוקר.
יום: פרק זמן שבין שני שקיעות, המתאים בדרך כלל ל-24 שעות (ויקרא כג:32).
בוקר: פרק זמן בן 12 שעות, שבין שני לילות, שני ערבים או בין זריחת השמש לשקיעתה. הוא מכונה גם "יום" (יוחנן יא:9).
לפני שהייתה אור ביקום, היה חושך. לפיכך, הלילה בא לפני היום במחזור של 24 שעות.
הדרך שבה סופרים את היום כיום, מחצות הלילה עד חצות הלילה, אינה נכונה, ודניאל ניבא זאת: "הוא ידבר דברי תועבה נגד העליון, יפגע בקדושים של העליון וישתדל לשנות את הזמנים ואת התורה" (דניאל 7:25, החלק הראשון והשני).
אם היום היה מתחיל בחצות, אזי הלילה היה נמשך שש שעות בלבד, והיום היה נמשך שמונה-עשרה שעות, בעוד שישוע קבע שיש בו שתים-עשרה שעות (יוחנן 11:9). כיצד יכול היום להתחיל בחצות? מי שאינו יודע את הזמן, אינו יכול לקדש כראוי את יום ה'. על פי ההוראה שניתנה לעם האלוהים, יש לשמור את השבת משקיעה עד שקיעה. היום, החלק המואר במחזור של 24 שעות לפי הכרונולוגיה המודרנית של בני האדם, מתחיל בשעה 6:00 בבוקר ומסתיים בשעה 18:00, אך הנכון הוא לחשב אותו מזריחת השמש ועד שקיעתה.
שיקום שמירת השבת על ידי נחמיה
כאשר נחמיה ביקש לתקן את העבירה שהעם ביצע ביחס לזמנו, ברגע שצל הלילה הגיע לשערי ירושלים, הוא ציווה לסגור את שערי העיר. נצטט את הטקסט כדי להבין טוב יותר כיצד עלינו לנהוג גם אנו:
"בימים ההם ראיתי ביהודה את אלה שדרכו בגתות בשבת והביאו אלומות שנשאו על גבי חמורים; וכן יין, ענבים ותאנים, וכל מיני מטענים, שהביאו לירושלים ביום השבת; והוכחתי אותם ביום שבו מכרו מצרכים. גם תושבי צור גרו בתוכה, והביאו דגים וכל סחורה, אשר מכרו בשבת לבני יהודה ובירושלים. וריבתי עם נכבדי יהודה, ואמרתי להם: מה הרעה הזאת שאתם עושים, מחללים את יום השבת? האין אבותיכם עשו כן, והלא אלוהינו הביא את כל הרעה הזאת עלינו ועל העיר הזאת? ואתם עוד תוסיפו על חמת זעמו על ישראל, בכך שתחללו את השבת. ויהי כאשר כבר ירד צל על שערי ירושלים לפני השבת, ובפקודתי נסגרו השערים; וציוויתי שלא יפתחו אותם עד לאחר השבת; והצבתי בשערים כמה מנעריי, כדי שלא תיכנס שום מטען ביום השבת. אז בילו הסוחרים ומוכרי כל הסחורות את הלילה מחוץ לירושלים, פעם או פעמיים. לכן מחיתי עליהם ואמרתי להם: "מדוע אתם לנים מול החומה? אם תעשו זאת שוב, אעצור אתכם." מאותו יום ואילך לא באו בשבת." (נחמיה 13:15-21).
הדברים שנכתבו לעיל נכתבו כדי ללמד אותנו.
אם הנוצרי אינו יודע את הזמן ואת הדרך, שכן לכל דבר יש זמן ודרך, הוא אינו מסוגל להגיע לשלמות באהבה ולא יהיה אדם מושלם כפי שאלוהים דורש (מתי 5:48, טימותיוס ב' 3:17 וקולוסים 3:14). והוא יקבל נזיפה מהאדון, האומר: "לא מצאתי את מעשיך מושלמים לפני אלוהים" (התגלות 3:2). ומעשים אלה הם מעשי הצדק, האהבה שעליה דיבר יוחנן (יוחנן א' 3:18).
כיבוד ושמירת השבת
כפי שהרוח גילה לישעיהו, אין לנו לעסוק בשום דבר חומרי בשבת ה', ראו:
"אם תסיט את רגלך מהשבת, מלעשות את רצונך ביום קדשי, ותקרא לשבת 'תענוג', ו'יום קדוש של ה', ראוי לכבוד', ותכבד אותה בלא ללכת בדרכיך, ולא תבקש לעשות את רצונך, ולא תדבר את דבריך, אז תתענג על ה', ואני ארכיבך על גבהי הארץ, ואכלכלך בנחלת אביך יעקב; כי פי ה' אמר זאת." (ישעיהו 58:13-14).
וכמו בעבר, גם כיום אין לנו לבשל ביום זה, שכן כך קובעת הכתוב:
"ששת ימים תעבוד, אך היום השביעי יהיה קדוש לכם, שבת מנוחה חגיגית לה'; כל העושה בו מלאכה כלשהי יומת. לא תבערו אש בכל משכנותיכם ביום השבת." (שמות 35:2-3).
יש הטוענים כי עיקרון זה כוון לישראל של העבר, כאשר הדלקת אש דרשה מאמץ גופני. עם זאת, אלוהים אינו משתנה. עוד בטרם אושר חוקו בסיני, אמר אלוהים: "עד מתי תסרבו לשמור את מצוותיי ואת חוקותיי?" (שמות 16:28). ולפני כן, משה הורה לעם כדלקמן:
"זֹאת דְבַר ה': מָחָר שַׁבָּת, שַׁבָּת קֹדֶש לַה'; אֵת אֲשֶׁר תִּרְצוּ לָשְׁרוֹף בַּתֹּן, שְׁרוֹפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר תִּרְצוּ לִבְשֹׁל בְּמַיִם, בְּשְׁלוּ; וְכֹל אֲשֶׁר יִשָּׁאר, שִׁמוּ לָכֶם, שְׁמֹרוּ אֹתוֹ לַמָּחָר" (שמות 16:23).
שימו לב שהם היו צריכים לאפות או לבשל, ואת מה שיישאר מכך היה עליהם לשמור לשבת. לפיכך, המזון היה צריך להישמר מוכן לאכילה.
כיום יש לנו תנאים טובים בהרבה לשמור את השבת. התנורים שלנו פועלים על גז, יש לנו מקרר, תאורה, חשמל ומים זורמים. ואפילו במקומות שבהם אין משאבים אלה, בעזרת רצון טוב אפשר לשמור את השבת, אחרי הכול, זו תהיה הוכחת אהבתנו כלפי ישוע (יוחנן 14:15). למעט בשבת, אנו יכולים לעשות כל מה שנדרש, כלומר לפני שקיעת החמה ביום שישי או לאחר שקיעת החמה בשבת, שכן אנו מאמינים כי כל הדברים פועלים לטובת אלה שאוהבים את אלוהים (רומאים 8:28). "ומה יפרידנו מאהבת אלוהים?" הרעב, העירום? דבר לא יוכל להפרידנו מאהבת אלוהים, משמירת מצוותיו (רומאים 8:35).
כפי שראינו בהתגלות רצון ה' באמצעות ישעיהו, אין לנו לנסות לעשות את רצוננו או לדבר את דברינו ביום הקדוש שלו (ישעיהו 58:13).
אך ישנם סותרים, הטוענים כי שבת ה' אינה יום ה'; והם מעלים נימוקים כוזבים; הם אינם עומדים על האמת, כי אין בהם אמת. הם אומרים כי כיום יום ה' הוא יום ראשון, בהנחה על סמך חישוביהם והערכותיהם כי ישוע קם לתחייה באותו יום. מי שחושב ומאמין כך, אינו בקיא כראוי בדבר אלוהים.
מכיוון שקבלת מצוות האל היא תנאי מוקדם להשגת חוכמה, ליראת ה' ול"דעת אלוהים", מי שאינו מקבל את מצוותיו אינו משיג חוכמה, לא יראת ה' ולא דעת אלוהים (משלי ב:1-6, כח:7-9 ו-י:8).
טעויות דוקטרינריות שכיחות בכנסיות שאינן נושאות את מצוות האל, כשם שמי שאינו שומר את מצוותיו אינו מבין את דברי האל, שכן זו תנאי מוקדם לכך. כנסיות מסוימות, אף על פי שיש להן את המצוות, אינן שומרות עליהן, ולכן אינן אוהבות את האל (יוחנן 14:21 ו-15:9-10).
ישוע אהב את העולם והוכיח אהבה זו בכך שמת למעננו; וכעת הוא דורש מאיתנו הוכחת אהבה, באומרו: "אם תאהבו אותי, תשמרו את מצוותיי" (יוחנן 14:15). והוא אוהב רק את אלה שאוהבים אותו (משלי ח:17, חלקו). ורוח הקודש מגלה שאנו משוגעים מאהבת המשיח (קורינתים א' ד:10). ו: "אל יטעה איש את עצמו. אם יש בכם מישהו החושב את עצמו לחכם בעולם הזה, יהי משוגע כדי שיהיה חכם" (קורינתים א' ג:18).
היום השביעי בשבוע או יום אחד מתוך שבעה?
כשה' ברא את השמים ואת הארץ, הוא קבע את מחזורי הזמן: השבוע, החודשים והשנים. שבוע בן שבעה ימים, חודש בן שלושים ימים ושנה בת שנים-עשר חודשים.
כשהוציא את עם ישראל ממצרים, הוא קבע את חודש אביב כחודש הראשון לעמו. חודש זה תואם כיום לתקופה שבין מרץ לאפריל, הכוללת חלק מאחד וחלק מהשני.
את ימי השבוע כינה ה': ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושביעי. ואת יום זה בשבוע כינה אלוהים "שבת", שכן ביום זה הוא נח, ולכן קידש אותו וברך אותו.
קידוש פירושו הפרדה. כך, הוא הפריד את אותו יום למנוחה וברך אותו בשל כך. השבת שלו קבועה: היא היום השביעי בשבוע. לעומת זאת, השבתות של בני ישראל היו נעות, כלומר, הן השתנו, שכן היום הראשון והאחרון של החגים שציווה ה' נפלו בימים שונים בשבוע, והיו "שבתות חג" או חגיגיות (ויקרא כ"ג, 32 והפניות).
שבת היום השביעי היא סדר, בעוד ששבת אחת לשבעה ימים היא אי-סדר. תארו לעצמכם שכל אדם יפנה אל הקהילה ביום אחר, ויבקש לנוח לפי רצונו.
אפילו בשבתות שנקבעו על ידי אלוהים, ואשר הוא כינה אותן "שבתותיכם", היה סדר. די לקרוא את הטקסטים בעיון. מועדיהן נקבעו בתוך פרק זמן של שנה. הדברים שנקבעו על ידי אלוהים נושאים בחובם חוכמה, והוא מושלם.
יש המשתמשים כטיעון לאי-כיבודו במשפט הבא שאמר ישוע: "אבי פועל עד עתה, ואני פועל גם כן" (יוחנן 5:17), וכן בדבריו של השליח פאולוס: "כי עבדנו יום ולילה, כדי שלא נהיה לנטל על אף אחד מכם" (הראשונה לתסלוניקים 2:9). אך הם שוכחים את מה שאמר גם המורה: "אל תעבדו למען הלחם הנבל, אלא למען הלחם הנשאר" (יוחנן 6:27).
עבודתו של ישוע הייתה עבודת הכהונה, וכך צריכה להיות גם עבודתם של הקרואים. באופן זה, אפשר לעבוד בעבודה זו יום ולילה, כמו האב.
השפה שבה השתמשו הנביאים והשליחים הייתה בהתאם לשפה שאומצה על ידי אלוהים בכתבי הקודש, שכן הם היו בהשראתו ופעלו כנציגיו. לפיכך, כאשר הכתוב אומר שפטרוס ויוחנן עלו למקדש להתפלל, הוא מציין שהשעה הייתה השעה התשיעית. ושעה זו היא מה שמכונה "שעה חמש עשרה" או "שלוש אחר הצהריים". עם זאת, מכיוון שהשמש זורחת בבוקר והיום מורכב משנים-עשר שעות, אזי השעה התשיעית היא מה שהוסכם לכנות "שלוש אחר הצהריים" או "שעה חמש עשרה", לפי הכרונולוגיה הנוכחית.
כשהיוחנן היה באי פטמוס וכתב את ספר ההתגלות, הוא אמר: "ואני נלקחתי ברוח ביום ה'..." (התגלות 1:10). לשון נבואית זו אינה אלא אותה לשון שהשראה אלוהים לישעיהו, שכתב: "אם תקרא לשבת תענוג, ויום קדוש לה', ותכבד אותה, ולא תלך בדרכיך, ולא תבקש לעשות רצונך, ולא תדבר את דבריך, אז תתענג על ה', ואני ארכיבך על גבהי הארץ, ואכלכלך בנחלת אביך יעקב; כי פי ה' אמר זאת" (ישעיהו 58:13-14). זה מה שעשה השליח: הוא כינה את השבת "יום ה'".
מבחינת אלוהים, זמן יכול להיות מורכב מ: שתים-עשרה שעות, יום, שנה, אלף שנים, או פרק זמן מסוים או אירוע. לפיכך, יומו יכול להיות גם השבת שלו, יום בואו או פרק זמן מסוים. עם זאת, כוונתו ברורה מההקשר, שכן רוחו השוכנת בנו מגלה לנו זאת; הרי היא חודרת לכל הדברים ואפילו למעמקי אלוהים (קורינתים א' 2:10).
יש הסוברים כי מכיוון שהאדון מדבר על האב יעקב, הוא פונה לישראל השמימי או לישראל שבפלסטין. אך שימו לב לדברי השליח פאולוס:
“אבל ירושלים של מעלה היא חופשית; היא אמנו של כולנו. כי כתוב: ‘שמחי, עקרה, שאינך יולדת; התאמצי וקראי, את שאינך חולה לידה; כי בני הבודדה רבים מבני הנשואה. אבל אנחנו, אחים, בני ההבטחה, כמו יצחק. לפיכך, אחים, אנחנו בני לא העבד, אלא החופשית" (גל 4:26-28, 31).
לפיכך, אנו, המאמינים, אנו הצאצאים שהובטחו לאברהם, ממנו צמחו האבות, ויצחק, אבי יעקב, בן ההבטחה כמונו, שהובטחנו לאברהם, ואנו רבים ככוכבי השמים וכחול הים (בראשית 15:5, 22:17 ו-32:12).
אך יש האומרים כי איש אינו מצליח לקיים את המצוות וכי אין אף צדיק אחד. עם זאת, עוד בטרם ניתנו החוקים בסיני, כתוב באלהים שאברהם שמר את מצוות ה'. ואלוהים עצמו אמר זאת, ראו:
ויאמר ה': "האם אסתיר מאברהם את אשר אני עושה, בהיותו עתיד להיות לגוי גדול ועצום, ובו יבורכו כל גויי הארץ?" כי ידעתי כי הוא יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, לשמור את דרך ה', לעשות צדק ומשפט; כדי שה' יביא על אברהם את אשר דבר עליו" (בראשית 18:17-19).
וכפי שמוכח בשאלון, דרכי ה' וצדקת ה' הן מצוותיו (מלאכי ב:8-9 ותהילים קיט:172). וצדקת אלוהים היא נצחית (תהילים קיט:142). ומי שעושה צדק הוא צדיק כשם שהוא צדיק (יוחנן א' ג:7).
אלוהים העיד על אברהם בפני יצחק, ואמר:
"כי אברהם שמע בקולי, ושמר את מצוותי, את חוקותי, את משפטי ואת חוקותי." (בראשית 26:5).
כמו כן, כתוב בכתובים שזכריה ואליזבת, אשתו, היו צדיקים. והם היו צדיקים משום ששמרו על צדקת אלוהים, שמרו את מצוותיו, ראו:
"בימי הורדוס, מלך יהודה, היה כהן בשם זכריה, ממשמרת אבייה, ואשתו הייתה מבנות אהרון, ושמה אליזבת. ושניהם היו צדיקים לפני אלוהים, והלכו ללא דופי בכל מצוותיו ומשנתו של האדון." (לוקס 1:5-6).
גם יוסף, בעלה של מרים, אמו של ישוע, היה צדיק (מתי 1:19).
לפיכך, כל מי שעוסק בצדקת אלוהים, כלומר שומר את מצוותיו, הוא צדיק כפי שאלוהים צדיק, ראו:
"בני, אל יטעה אתכם איש: העושה צדק הוא צדיק, כשם שהוא צדיק." (יוחנן א' 3:7).
מי שאינו מאמין במצוות אלוהים, אינו מסוגל לקיימן, שכן הן חוק האמונה (רומאים 3:27 ו-31). והן אינן כבדות, כפי שאמר יוחנן בהשראה (יוחנן א' 5:3). ומי שאינו שומר אותם אינו יכול להיות באלוהים (יוחנן א' 3:24). ולכן, אהבת האב אינה יכולה להיות בו (יוחנן 15:9-10).
ההבחנה בין חוקי הטקס לחוק המוסרי
אך ישנם המשתמשים כטיעון בפסוקים מקראיים שאינם אומרים את מה שהם רוצים. באחד מהם אומר השליח: "אתם שומרים ימים, חודשים ושנים". או בקטע אחר שנאמר בו: "אל ישפוט אתכם איש על אכילה, שתייה או שבתות".
כפי שראינו כאשר ציטטנו את החוקים שציוו על "שבתות חגיגיות", היו ימים חגיגיים, חודשים חגיגיים ושנים חגיגיות, והיהודים שמרו אותם אפילו בימי פאולוס. יהודים אלה ביקשו לכפות על הגויים שהצטרפו ל"דרך" לקיים את הימים הללו, בטענה שאם לא יקיימו אותם, הם אינם שומרים את התורה. כמו כן, טענו כי עליהם לעבור ברית מילה כדי לקיים את תורת משה. דבר זה הוביל את פאולוס לכתוב את האיגרת "אל הגלטים", העוסקת בנושא זה.
בכל המקרים, כפי שאומר מחבר האיגרת אל העברים, אלוהים מבטל את הברית הראשונה כדי לכרות את השנייה. הברית הראשונה כללה שמירת מצוות קדושות, שהורכבו מהקרבת מאכלים, משקאות ומנחות (עברים 9). כמו כן, כללה מצוות מסוג "אל תיגע" ו"אל תטפל", שפאולוס אומר שהן מצוות (קולוסים 2:20-21). אך המשיח ביטל את הדברים הללו, שלא שיפרו דבר, מחק את שטר החוב שהיה נגדנו במצוותיו, והסיר אותו מקרבנו, ותלה אותו על הצלב (קולוסים 2:14). לפיכך, מכיוון שהיו אלה תקנות והיה זמן שבו היה עליהם לקיימן, ישוע, הכהן הגדול של הדברים העתידיים, בבואו הסיר את הראשון והנהיג את השני; ביטל את הנעשה בהר חורב ואישר את הנעשה בארץ מואב.
לכן אמר ישעיהו:
“מי ששוחט שור הוא כמי שפוגע באדם; מי שמקריב כבש, כמי ששוחט כלב; מי שמקריב מנחה, כמי שמקריב דם חזיר; מי שמקטיר קטורת, כמי שמברך אליל; אלה בוחרים את דרכיהם, ונפשם מתענגת על תועבותיהם” (ישעיהו 66:3).
לפיכך, כאשר קיבלו הנביאים את הדברים הללו, רצו לדעת אם הם מיועדים לתקופתם, ונאמר להם כי הם אינם מיועדים להם, אלא לגויים שעליהם הם משרתים (פטרוס א' 1:11-12).
ישעיהו כתב את אשר דיבר ה' דרכו:
"כשתבואו להתייצב לפניי, מי ביקש זאת מידיכם, שתבואו לדרוך בחצרי? אל תביאו עוד מנחות לשווא: הקטורת היא תועבה בעיניי, וכן הירחים החדשים, השבתות וההתכנסויות של הקהילות; איני יכול לשאת עוולה, ואף לא את ההתכנסות החגיגית. הירחים החדשים שלכם, והחגים שלכם – נפשי מתעבתם; הם כבר כבדים עליי; כבר נמאס לי לסבול אותם." (ישעיהו א', 12-14).
עם זאת, התבוננו היטב בהקשר והשוו עם ויקרא כ"ג, ותראו למה מתייחס ה': כינוס הקהילות, חגיכם (ראו ויקרא כ"ג: 1, 8, 9, 17, 21, 28 ו-29). לפיכך, אותם שבתות היו השבתות שלכם.
ועליהן אומר ה' עוד באמצעות הושע: “E אשים קץ לכל שמחתם, לחגיהם, לירחי החדש שלהם, לשבתותיהם ולכל חגיגותיהם” (הושע ב:11). והלאה אומר ה' עוד: “E אשאתך לי לאישה לעולם; אשאתך לי בצדק, ובמשפט, ובחסד, וברחמים. ואשאתך לי באמונה, ותדעי את ה'” (פסוקים 19-20). בנוסף, מזהיר ה' באמצעות ירמיהו:
"כה אמר ה': שמרו את נפשכם, ואל תישאו משא ביום השבת, ואל תביאו אותו בשערי ירושלים. ואל תוציאו משאות מבתיםיכם ביום השבת, ואל תעשו כל מלאכה; אלא קדשו את יום השבת, כפי שציוויתי את אבותיכם. האם, אם תשמעו לי בקפידה, אומר ה', ולא תביאו משאות בשערי העיר הזאת ביום השבת, ותקדשו את יום השבת, ולא תעשו בו כל מלאכה; אז יבואו בשערי העיר הזאת מלכים ונסיכים, היושבים על כסא דוד, נוסעים במרכבות ורוכבים על סוסים, הם ושריהם, אנשי יהודה ותושבי ירושלים; והעיר הזאת תהיה מיושבת לעולם. אבל אם לא תשמעו, שלא תקדשו את יום השבת, ולא תביאו כל משא, כשתבואו בשערי ירושלים ביום השבת, אזי אצית אש בשעריה, אשר תאכל את ארמונות ירושלים, ולא תכבה." (ירמיהו 17:21-22, 24-25, 27).
יום השבת, מלבד היותו זיכרון לבריאה, הוא גם האות בין אלוהים לעמו, ראו:
"וגם נתתי להם את שבתותיי, כדי שיהיו לאות ביני לבינם; כדי שידעו כי אני ה' המקדש אותם. וקדשו את שבתותיי, והן יהיו לאות ביני לביניכם, כדי שתדעו כי אני ה' אלוהיכם. אך גם הבנים מרדו בי, ולא הלכו בחוקותיי, ולא שמרו את משפטיי, אשר אם יקיימו אותם, יחיה האדם על פיהם; הם חיללו את שבתותיי, על כן אמרתי שאשפוך עליהם את זעמי, כדי לממש עליהם את חמתי במדבר. אך עצרתי את ידי, ועשיתי זאת למען שמי, פן יחלל לעיני הגויים, אשר לפניהם הוצאתי אותם. כמו כן הרמתי את ידי עליהם במדבר, כדי לפזרם בין הגויים ולהפיצם בארצות; כי לא קיימו את משפטי, ודחו את חוקותיי, וחיללו את שבתותיי, ועיניהם נמשכו אחרי אלילי אבותיהם." (יחזקאל 20:12, 20-24).
כשה' הכריז את תורתו בפני העם במדבר סיני, הוא עצמו דיבר מתוך העננים, ואמר בנוגע לשבת:
"זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. אך ביום השביעי הוא שבת לה' אלוהיך; לא תעשה כל מלאכה, לא אתה, ולא בנך, ולא בתך, ולא עבדך, ולא אמתך, ולא בהמתך, ולא הגר אשר בשעריך. כי בששה ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וביום השביעי שבת; על כן ברך ה' את יום השבת ויקדש אותו." (שמות 20:8-11).
הבה נבחן את הפרטים:
בתחילת הפרק העשרים נאמר: "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה, לאמר: אני ה' אלוהיך". כך הוא מתחיל להנחות את חוקיו ישירות לעם, והדבר מתועד באופן חד-משמעי בספר דברים, שם נאמר:
"ביום אשר עמדתם לפני ה' אלוהיכם בחורב, כאשר אמר ה' אלי: 'אסוף לי את העם הזה, ואשמיע להם את דבריי, וילמדו אותם, כדי שייראו אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה, וילמדו אותם את בניהם; ואתם התקרבתם, ועמדתם למרגלות ההר; וההר בער באש עד אמצע השמים, והיה חושך, ועננים, ואפלה. אז דיבר ה' אליכם מתוך האש; את קול הדברים שמעתם, אך מלבד הקול לא ראיתם שום צורה. אז הכריז לכם את בריתו אשר ציווה עליכם, את עשרת הדיברות, וכתבן על שתי לוחות אבן." (דברים 4:10-13).
כמו כן, בפסוקים שבהם מוזכרים הדיברות, אנו יכולים להבחין בפרטים חשובים נוספים, כגון: "אבל היום השביעי הוא שבת לה' אלוהיך." ולא רק שעם ישראל לא היה רשאי לעבוד באותו יום, אלא גם בהמתו המשרתת אותו, ועבדו, והגר השוהה בתוכו. זאת משום שהיו עבדים לעם, כמו גם מצטרפים לעם ישראל, בהסכמים או על ידי התערבבות. כך דיבר אלוהים אל משה וציווה עליו להנחות את העם: "חוק אחד יהיה לכם; כך יהיה הגר כבן הארץ" (ויקרא 24:22).
והוא הוסיף ואמר: "ואם יגור איתך גר, וירצה לחגוג את הפסח לה', ימול כל זכר, ואז יוכל לחגוג אותו, ויהיה כבן הארץ; אך כל ערל לא יאכל ממנו. תהיה תורה אחת ליליד הארץ ולגר השוהה בקרבכם" (שמות 12:48-49; ויקרא 24:22; במדבר 15:16, 29).
חשוב להדגיש שכאשר אלוהים מסר את חוקיו לעם, משה עוד לא עלה להר, ולכן לא קיבל את לוחות האבן שעליהם נכתבו עשרת הדיברות. עם זאת, הברית הראשונה כבר נכרתה, ולכן היא כללה את חוקי המצוות. באותו הזמן שבו נתן אלוהים למשה את תורתו, הוא נתן לו גם את החוקים, המצוות והמשפטים, ראו:
“אֵלֶּה הֵם הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַחֻקִּים אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּין עַמּוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהר סִינַי, בְּיַד מֹשֶׁה.” (ויקרא 26:46).
חשוב לדעת כי אף על פי שהמצוות בוטלו עם מותו של ישוע, אשר צלב אותן על הצלב, התקנות והמשפטים שנקבעו על ידי אלוהים וניתנו למשה לא בוטלו. לכן אמר אלוהים באמצעות מלאכי: "זכרו את תורת משה עבדי, אשר ציוויתי עליו בהר חורב לכל ישראל, והיא החוקים והמשפטים" (מלאכי 4:4).

Oli Prestes
מיסיונר